אמן חושים הוא בעצם קצת שחקן, קצת בדרן, קצת פסיכולוג וקצת פילוסוף. האם הרצון להפוך לכזה מספיק כדי להצליח או שמדובר בכישרון מולד? רון לופטין עם התשובות.
לעיתים קרובות שואלים אותי ברחוב האם כל אחד יכול להיות אמן חושים. "מה, נולדת עם זה?", שמעתי לא פעם. אז ראשית, ראוי לשאול האם כל אחד יכול להיות בכלל אמן? והתשובה היא - כמובן שכן.
למעשה, אמנות היא היכולת שלנו כבני אדם להוציא מתוכנו ביטוי כלשהו לנפש הפנימית שלנו. או במילים פשוטות יותר - זוהי דרך להביע רגש. שירה, ריקוד, ציור, משחק, פיסול, כתיבה, קולנוע או אפילו אמנות חושים - הן כולן דרכים שונות להביע רגשות.
אמנים רבים, כמו ואן גוך למשל, הביעו את רגשותיהם, עגומים ככל שהיו, דרך האמנות שלהם. באופן דומה, גם קומיקאים גאונים, כמו ג'ים קארי ורובין וויליאמס, אשר סבלו לא מעט בחייהם האישיים מדיכאון קליני, מצאו מפלט בקומדיה ובמשחק כדי להביע את מה שחוותה נפשם.
אבל אולי כדאי שנעבור לסיפור פחות קודר. כשהייתי ילד אהבתי מאוד לצפות בהצגות ילדים ומחזות זמר בתיאטרון העירוני. כשהייתי בן 9 הלכתי בשבת בבוקר לראות את המחזמר "פיטר פן", וישבתי במשך שעה וחצי, מהופנט לחלוטין משחקנים מעופפים, תנינים על הבמה, שירים וריקודים. מיד לאחר סיומו, חזרתי הביתה לאמי בריצה, ואמרתי לה: "אמא! יש ילדים שמשחקים בהצגה הזו, אני גם רוצה!".
אמא שלי, בתגובה רציונלית למדי, אמרה לי: "רון, חמוד, אלו ילדים שהם שחקנים או ילדים של שחקנים שמופיעים בהצגה. לא כל אחד יכול להשתתף בה".
יצאתי מהמטבח די מבואס, אבל מיד, בלי להתבלבל, רצתי מהר ללוח המודעות בשכונה וחיפשתי את הפוסטר של ההצגה. התקשרתי מטלפון ציבורי למספר שהופיע למטה בקטן וגייסתי את הקול הכי רציני שהיה לי (הייתי בן 9, כן?), ואמרתי: "שלום, אני שחקן וראיתי שיש בהצגה שלכם ילדים שמשחקים. אני מעוניין להיבחן". שקט מוחלט מהצד השני. לאחר מספר שניות (כנראה כשהבינו שלא מדובר במתיחה) ענו לי: "אוקיי ילד, תגיע להיבחן". קיבלתי כתובת ובלי לספר לאף אחד נסעתי בשני אוטובוסים לתל אביב (לבד לגמרי!) עד למקום האודישן, אולם תיאטרון אמיתי!
בסופו של דבר, נבחנתי והתקבלתי.
באותו הערב חזרתי בגאווה לאמא שלי וסיפרתי לה שהתקבלתי למחזמר. אמא שלי כמעט נחנקה, אבל כך היה. במשך שנתיים שיחקתי את הילד מייקל בגרסה הישראלית של המחזמר פיטר פן, במסגרת הצגה שרצה בכל רחבי הארץ.
אבל מהו מוסר ההשכל אתם שואלים? אז ככה. אני לא בטוח אם קיבלו אותי בגלל הביטחון המופרז או פשוט כי הייתי טוב. אני, בן ה-9, האמנתי בתמימותי הרבה שאני באמת שחקן, על אף שלא היה לי שום ניסיון קודם. וגם היום, שניים וחצי עשורים אחרי, אני עדיין מאמין בכל לבי שכל אחד יכול. המציאות מלמדת שלא כל אדם יפעל כדי להגשים את החלומות הכי כמוסים שלו, אולי מכיוון שהוא או היא לא מאמינים שהם יכולים לעשות זאת.
אבל אם תחשבו על זה, אמנות היא בעצם די נאיבית, שהרי החלום שלי כילד היה להיות שחקן, וכמה שנים מאוחר יותר קוסם, והיום אמן חושים. ואפילו שהיו כמה אנשים בדרך שחשבו שאין לי סיכוי להתפרנס מתחומים אלו, אף אחד מהם למעשה מעולם לא עצר בעדי. אז אני אומר לכם שאף אחד לא יכול להגיד לכם שאתם לא יכולים. אתם כן. בגדול! לא משנה אם אתם בני 15 או 55. אגב, הבן שלי בן ה-4 טוען שהוא גם צייר, גם קוסם, גם אמן קפוארה (וגם קצת סמי הכבאי).
אבל בואו נחזור לשאלה שאיתה פתחנו. אז האם כל אחד יכול להיות אמן חושים? כפי שאני רואה זאת, אמן חושים הוא בעצם קצת שחקן, קצת בדרן, קצת פסיכולוג וקצת פילוסוף. אנו נעזרים בקריאת שפת גוף, דמיון מודרך, וטכניקות נוספות מעולם הפסיכולוגיה, ומעל הכל מולבש טקסט מושחז ועוד כמה פאנצ'ים לקישוט, הרי כולנו אוהבים להיות מודהמים, קצת כמו אותו ילד שרואה את פיטר פן מתעופף בפעם הראשונה בחייו - על הבמה או אפילו בחלום.
אז אולי לא כולכם תהפכו מחר לאמני חושים, אבל אם תרוצו למחסן ותוציאו כן ציור מאביק מפעם, או תרשמו לחוג כדרות במתנ"ס - גם אתם בהחלט תוכלו לקרוא לעצמכם ממש בקרוב "אמנים".
מאת טור אישי במעריב- "אמנות חושים, אמנות או שרלטנות", מאת רון לופטין 05.10.2019
